החלטה בתיק ע"א 6768/01

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.        המערער 1 (להלן - "אורי") נולד ביום 24.2.82 בבית החולים "אסף הרופא" שבצריפין (להלן - "בית החולים") להוריו, המערערים 2 ו-3 (להלן- "האם" וה"אב"). לאחר לידתו, נמצא אורי סובל משיתוק מוחין בשיעור נכות של 100%. בתביעה שהוגשה טענו ההורים כי מומו של בנם נובע מהתרשלות המדינה המחזיקה והאחראית לבית החולים, ותבעו פיצויים בגין נזקי נכותו הקשה של בנם. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו. זילר) דחה את התביעה בנימוק שלא הוכחה התרשלות בית החולים או מי מרופאיו. ההורים ואורי מערערים בפנינו על מסקנות פסק הדין. המדינה עררה בערעור שכנגד על כך שלא נפסקו הוצאות לזכותה, אף שהתביעה נגדה נדחתה.

הרקע

2.        הריונה של האם שקדם ללידתו של אורי היווה מבחינתה הריונה החמישי. הריון זה הוגדר כבר-סיכון נוכח סכרת-הריון ממנה סבלה, ונוכח תופעות חולפות של לחץ דם גבוה.

           ביום 22.2.82, כשהיא בשבוע ה-30 להריונה, פנתה האם לבית החולים עקב כאבים שחשה בבטנה התחתונה ובגבה. היא נבדקה ושוחררה לביתה, לאחר שהרופאים קבעו כי אין מקום לאשפזה בבית החולים. ביום שלמחרת, ה-23.2.82, נבדקה האם בטיפת חלב, וממצאי אותן בדיקות הצביעו על מצב הריון תקין. באותו לילה התעוררה האם משנתה כשהיא שטופת דם. היא ובעלה מיהרו לבית החולים בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, הוא יום ה- 24.2.82. בירור רפואי מהיר הבהיר לצוות הרפואי (בראשות ד"ר לוטן) כי הסיבה לדימום נעוצה בהיפרדות השילייה. האם חוברה למוניטור, ורישומיו הראו כי אין מצב של מצוקה עוברית, דבר שהסיר דאגה לשלום העובר. עם זאת, עקב היפרדות השילייה, תשומת הלב הרפואית העיקרית התמקדה בדאגה לאם היולדת מחשש כי יגרם לה נזק עקב אובדן דם. בשעה 2:55 נוכחו הרופאים לדעת כי מצב היפרדות השילייה הגיע לשלב המסכן את שלום האם וכי באותו שלב יש להפסיק את ההריון מיד. בשעה 3:10 לפנות בוקר בוצע באם ניתוח קיסרי שבסיומו יצא אורי לאויר העולם.

           בתביעה טענו ההורים כי בהינתן העובדה כי הריונה של האם היה הריון בסיכון גבוה, לא ננקטו בבית החולים אמצעי זהירות הנדרשים לגבי סוג כזה של הריון. ביום ה-22.2.82, כאשר פנתה האם לבית החולים עקב מיחושי בטן, לא בוצעו בה בדיקות רפואיות במיומנות הנדרשת, והיא שוחררה לביתה מקום שהיה ראוי להשאירה באשפוז לצורך מעקב רפואי. בית החולים התרשל גם בארועי יום ה-24.2.82, כאשר הגיעה האם לבית החולים במצב של דמם רב, שאז, על פי הטענה, היתה חובה מקצועית על בית החולים לבצע ניתוח קיסרי מיד ולא להמתין בביצוע ניתוח זה. מחדל רשלני זה תרם לנכותו של אורי. כן נטען כי בית החולים הסב למערערים נזק ראייתי מהותי בכך שלא ניהל רישומים תקינים ומלאים לגבי תהליך לידתו של אורי, ואף לא דיווח למשרד הבריאות על מקרה חריג זה. בנסיבות הענין, נתקיימו גם תנאי כלל "הדבר מעיד על עצמו", המעבירים לשכם המדינה את נטל ההוכחה כי לא התרשלה ביחס לארוע נשוא התביעה.

           בהגנתה, טענה המדינה כי הבדיקות והטיפול הרפואי שניתן לאם עמד באמות מידה רפואיות מקצועיות מקובלות וכי לא היתה התנהגות רשלנית מצד בית החולים או מי מרופאיו. רישומי בית החולים בוצעו באופן תקין ושלם בהתאם למקובל במוסדות רפואיים באותה תקופה. האיחור הרב שחל בהגשת התביעה שנים רבות לאחר הארוע פגע ביכולת הגנתה של המדינה והעמיס עליה קשיים הוכחתיים לא מבוטלים שיש להתחשב בהם. כן נטען כי בנסיבות הענין אין תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו" ואין מקום להעברת נטל הראייה לשכם המדינה.

           במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט - הפרופ' שנקר והד"רשינוול. המומחה הראשון הינו מומחה בתחום המיילדות והשני מומחה בתחום מחלות ילדים. שני מומחים אלה הגישו חוות דעת מקצועיות בהן ניתחו, כל אחד מזווית מומחיותו הוא, את ארועי לידתו של אורי, את הגורמים לנכותו, ואת אופן ההתמודדות המקצועי של בית החולים עם מהלך ההריון והלידה.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט ניתח אחת לאחת את טענות המערערים בדבר התרשלות בית החולים תוך שהתייחס בכך לשני שלבים: שלב ראשון - הוא יום ה-22.2.82, בעת שהאם נבדקה בבית החולים ושולחה לביתה; ושלב שני - בליל ה-24.2.82, בעת שאושפזה בבית החולים עקב דמם רב, ובוצע בה ניתוח קיסרי. אלה עיקרי קביעותיו:

שלב ראשון: בית המשפט שלל קיומה של רשלנות מצד הרופאים בדרך הטיפול והבדיקות שערכו לאם ביום ה-22.2.82 ובעובדה כי שולחה לביתה באותו יום. מתוך הרישום שערך ד"ר סדובסקי (ת/1) עולה כי באותו יום בוצעו באם בבית החולים בדיקות גניקולוגיות ובדיקת מוניטור שהראו על מצב תקין. למחרת, ביום ה-23.2.82 בצעה האם בדיקות בטיפת חלב שגם הן נמצאו תקינות. על יסוד ממצאים אלה הסיק בית המשפט כי לא היה מקום לאשפז את האם ביום ה-22.2.82, ואישפוזה לא היה מעלה או מוריד לענין דרכי ההתמודדות עם מצב היפרדות השילייה שקיומו הסתבר רק בבוקרו של יום ה-24.2.82. בית המשפט הבהיר בהחלטתו כי על סמך חוות דעת המומחים, האם סבלה מהיפרדות שילייה, וזו תופעה נדירה העלולה לסכן את חיי האם והעובר גם יחד. במועד הרלבנטי, לא ניתן היה לאבחן מצב של היפרדות שילייה אלא באמצעות בדיקות קליניות, והדרך היחידה להתמודד עם מצב זה היה באמצעות הפסקת הריון. כאשר מצב  זה מתרחש בעוד העובר פג, קיימת סכנה לחייו ולשלומו הגופני. לפיכך, גם כאשר מתברר מצב של היפרדות שילייה, נעשה מאמץ לאחר את הפסקת ההריון עד לגבול האפשר כדי להגן על העובר בלא לסכן את שלומה של האם. על פי חוות דעת המומחים, ביום ה-22.2.82 ועל פי כל הנתונים הרפואיים, לא ניתן היה לדעת על דבר היפרדות השילייה באם ואפילו ניתן היה לדעת זאת, האשפוז אותה עת  לא היה מביא להפסקת ההריון באותו שלב, אלא היה מקום לדחות את ההפסקה עד לקצה גבול היכולת, עד למועד שבו בוצעה הלכה למעשה - בבוקר ה-24.2.82.

שלב שני: בית המשפט קבע כי גם  השלב הרפואי השני שבו אושפזה האם ונותחה בניתוח קיסרי עמד באמות מידה רפואיות סבירות. האם ובעלה הגיעו לבית החולים ביום 24.2.82 בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, כשהאם סובלת מדמם רב. היא חוברה מיד למוניטור אשר הראה כי מצב העובר תקין וכי הוא אינו סובל ממצוקה עוברית. הרופאים איבחנו מצב של היפרדות שילייה והמתינו בבצוע הפסקת ההריון עד לאותה נקודה שבה נוצר סיכון לשלום האם אשר לא התיר דחייה נוספת של הניתוח הקיסרי. נקודה זו התרחשה בסביבות השעה 2:55  והניתוח בוצע בשעה 3:10. מהלך האיבחון והפסקת ההריון היו, איפוא, תקינים ולא נפלה בהם תקלה.

           על סמך חוות דעת המומחים קבע בית המשפט כי נכותו של אורי נגרמה כתוצאה ישירה ממצב הפגות שבו נולד. הוא לא סבל ממצוקה עוברית, בין לפני הלידה ובין במהלכה, אלא שהפסקת ההריון בשלב מוקדם עקב מצב היפרדות שילייה ובטרם היה העובר בשל ללידה, גרם ללידה מוקדמת בשלה שבעקבותיה חווה הילוד לאחר צאתו לאויר העולם מהלך "סוער" שבעקבותיו נפגע מוחו. על פי חוות דעת המומחים, זוהי תופעה מוכרת בלידת פגים, והיא הגורם הישיר לנכות שארעה. בית המשפט סיכם את מסקנותיו באומרו כי מדובר בנכות שהיא תולדה של מכת טבע ולא מכה מיד אדם, וכי לרפואה לא נמצאו כלים ואמצעים לטפל בבעייה הרפואית שנוצרה טוב יותר מכפי שבפועל טופלה. על יסוד מסקנות אלה, נדחתה התביעה.

הערעור

בערעורם, חוזרים המערערים על טענותיהם לפיהם בית החולים התרשל בשולחו את האם לביתה ביום ה-22.2.82, משהיא סבלה מהריון בסיכון, וכי אילו עשה כן ניתן היה למנוע את הנזק לאורי או לפחות להפחיתו. בהקשר זה אף נטען כי טעה בית המשפט כאשר הסתמך על הרישום הרפואי ת/1 מאותו יום בהיותו רישום מזוייף, וכי העובדה כי סרט המוניטור מיום ה-22.2.82 לא נמצא  ולא הוגש כראיה מעידה על כך שלא בוצעה באם פעולת ניטור לפני שחרורה מבית החולים באותו יום. כן נטען כי ד"ר סדובסקי שבדק את האם באותו יום היה אז במעמד רופא מתמחה ולא היה בעל מיומנות מקצועית מספקת ליטול אחריות לשליחתה של האם לביתה בלא מעורבות רופא בכיר במקום. המערערים חזרו על טענתם כי נטל ההוכחה על העדר התרשלות צריך לעבור לשכם המשיבה עקב הנזק הראייתי שנגרם נוכח הליקויים ברישומים הרפואיים וכן מכח כלל "הדבר מעיד על עצמו".

           המדינה טוענת בתשובתה כי יש לאמץ את קביעות בית המשפט המחוזי המתבססות על חוות דעת מומחים לפיהן אין קשר סיבתי בין נכותו של אורי לבין האופן בו טופלה האם בבית החולים ואופן מהלכה של הלידה. הצעדים הרפואיים שננקטו לכל אורך הקו עמדו בסטנדרד מקצועי סביר, ולא ניתן היה למנוע את הפסקת ההריון במועד בו הופסק עקב הסיכון לשלום האם שנוצר עקב היפרדות השילייה. אין מקום להעברת נטל הראייה אל שכמה, בין בשל נזק ראייתי ובין בשל כלל "הדבר מעיד על עצמו" משלא מתקיימים התנאים המיקדמיים לכך. בערעורה שכנגד עותרת המדינה לפסיקת הוצאות לטובתה בערכאה הדיונית משהתביעה נגדה נדחתה.

הכרעה

4.        נתתי דעתי לטענות המערערים ובאתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כך הוא לגבי קביעותיו העובדתיות וכך הוא לגבי המסקנות שהסיק מהן באשר לעילת הרשלנות הרפואית שיוחסה לבית החולים ורופאיו, עליה הושתתה התביעה.

           אשר לקביעות שבעובדה - כלל הוא כי בית משפט של ערעור לא על נקלה יתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר התרשמה התרשמות ישירה מן העדים שהופיעו בפניה וממכלול הראיות האחרות שהוצגו לעיונה. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות ומן החומר המקצועי שהונח בפניו, ואין להתערב בקביעות העובדה על סמך התרשמות זו, אלא אם כן מסקנות הערכאה הדיונית אינן עומדות במבחן ההגיון והשכל הישר: (ע"א 9749/01 סאיר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית; עא 207/86 מגן נ' בכר, פד"י מב(4) 63; ע"א 88/89 עזאיזה נ' מועצה מקומית כפר דבוריה, פד"י מז(1) 661; ע"א 1884/93 דינבר נ' עזבון יערי ז"ל, פד"י נ(2) 605). על אחת כמה וכמה נדירה התערבות ערכאת הערעור משמדובר בקביעות שבעובדה המתבססות על חוות דעת מומחים מקצועיים (ע"א 589/87 בירנבוים נ' משרד השיכון, פד"י מט(1) 625; ע"א 4445/90 עמיגור נ' מאיוסט; ע"א 496/89 אל קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון, פד"י מה(4) 343).